מנות הלוי על אסתר ב׳:י״א

11 ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה:

12 ובכל יום ויום. נראה בעיני סבת הליכה זו לפי שעדיין לא שמו כתר מלכות בראש' ולכן היה כל יום ויום ברצוא ושוב לדעת אם חפץ בה המלך ואם תצלח למלוכ' וזהו ומה יעשה בה וטעמו של דבר יבא בסמוך, ובמדרש ובכל יום ויום מרדכי מתהלך בית הנשים לשאול על כתמה ועל נדותה, לדעת את שלום אסתר שלא יעשו לה כשפים, א"ר יעקב בר אחא אמר הב"ה אתה דרשת שלו' נפש אחת לדעת את שלום אסתר חייך סופך לדרוש שלו' אומה שלימ' דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו ע"כ. ראשונה הודיעונו כי הליכתו שמה היה לשאול על כתמה ועל נדותה כי כל מה שהיתה יכולה לתקן היתה מתקנ' כי דבר המשגל לא היה בידה לחשוך עצמה ממנו ומה גם בהיו' המלך מכוון להנאתו כמדוב' אבל היתה משתדלת בעצ' מרדכי שלא תבעל בעוד טומאת' עליה, ואני עתיד לכתוב ע"ד זה דבר נחה להלן בפסוק וכאשר אבדתי אבדתי, ומה שיש לדקדק בדברי' הללו יבא בקרוב בפסוק כאשר היתה באמנה אתו בס"ד, ולמדו זה ממ"ש מתהלך לפני חצר בית הנשים ודי שיאמר ובכל יום ויום מרדכי דורש את שלום אסתר ואחר שאמר בית הנשים נראה שעל אורח כנשי דבר, עוד הודיעונו ר' אחא כי שכר מצוה מצוה ובשכר דרישת שלום אסתר זכה לדרישת גוי אחד בארץ וזה טעמו של אותו פסוק שמה כי לא בא להזכיר שבחו של מרדכי כי ידענו רב טוב מזה אבל להגיד שבחו של מקום אשר גמלהו כצדקו כאמור, ומה מתוק מדבש לפי מה שאז"ל.

13 במדרש ר' תנחומא ובמכילת' ושים באזני יהושע זה אחד מד' צדיקים שנתן להם רמז שנים מהם חשו ושנים מהם לא חשו יעקב אמר לו הב"ה בראשית כ"ח ט ו ושמרתיך בכל אשר תלך ולסוף ויירא יעקב מאד אדם שהבטיחו הב"ה היה מפחד אלא אמר שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה, משה שמו' י"ז י"ד ושים באזני יהושע לומר שאתה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ בכאן נאמר לו ולא חש ולבסוף היה מתחנן שנאמר ואתחנן אל ה' אבל דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו דוד אמר שמואל א' י"ז ל"ו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך וגומ' מרדכי ובכל יום ויום מרדכי מתהלך וגו' אמר אפשר לצדקת זו שתנשא לערל אלא שעתיד דבר גדול לאירע לישראל ועתידים להנצל על ידה ע"כ, והה"ר מאיר עראמה ז"ל כתב בפי' זה המאמר ז"ל ולדעתי מה שלא חשו יעקב ומשה לא לפי שהיו תולים דבריהם במקרה והזדמן יותר מדוד ומרדכי ח"ו חלא שהיה להם מקום לתלות כמו יעקב בחטא שאם לא כן ודאי היה חושש בהבטחה כזו שעתיד' צרה לבא עליו וממנה יצילהו ולא היה מיצר ומתיירא. ומרע"ה תלה מאמר ושים באזני יהושע מפני שעל ידי שניהם נעשתה מלחמה זו וחשב כי ע"כ כנגד שניהם אמר כתוב לך זאת זכרון בספר וגם ושים אותו באזני יהישע שיהיה לשניכם לזכרון לעתיד לבא. אמנם דוד ומרדכי לא היה אז דבר לתלות אותו ענין בו וע"כ חששו שיורה על דבר ימצא בעתיד עכ"ל.

14 אמר המר משה הרב הה"ר יהודה ן' שועב ז"ל כתב בחלק המדרשות וז"ל המאמר ולשונו ד' צדיקים נרמזו מהם חשו מהם לא חשו למשה נאמר ושים באזני יהושע לומר שאתה מת והוא מכניס ולא חש דכתיב ואתחנן אל ה'. ליעקב נאמר ושמרתיך והוא מפחד מאד ומתירא. אלא אמר שמא נטמאתי בביתו של טמא, אבל דוד נרמז וחש גם את הארי גם את הדוב וכו'. מרדכי ובכל יום ויום מתהלך אמר אפשר לצדקת זו שתנשא לערל אלא לדבר גדול שע"י ינצלו ישראל עכ"ל המאמר, וז"ל הרב ז"ל הענין שאלו ידע משה שקודם חטאו נגזר עליו מיתה במדבר לא היה מתחנן על הכנסו. אחר חטא מי מריבה. כי כבר נרמז לו כי מבלי שחטא יהושע מנחיל, וכבר פי' הדבר הזה ואמר תריבהו על מי מריבה, וזה ענין אמיתי באורך פרשתיו בפי' על פסוק לכו חזו וגו' עכ"ל ולי משה קשה מניינא ומניינא למה לי ועוד היה לו להקדים אותן שלא חשו.

15 האמנה קשיא לי בלשון המאמר טובא. א' אחרי שיעקב הוא הראשון מהד' צדיקים אשר נתן להם רמז למה לא כתבו שמה ר' תנחומא וכתבו פה במשה הוא השני. ב' מי אמר להם דיעקב ומשה לא חשו אדרב' חשו וחשו כי הם בעצמם אמרו ביעקב שאמר שמא כשהייתי בבית לבן הטמא נתלכלכתי בטומאה ולולי זה היה נכון לבו בטוח בה' בהבטחת ושמרתיך בכל אשר תלך כ"ש כי הוא צווח ואתה אמרת וגו' וקושי זה יהיה עצום ורב לדברי הרמ"ע שהשתדל למצוא להם מקום ואם לא חשו מקום לתלות למה לה, ג' דאין הנדון דומה לראייה כי דברי דוד ומרדכי היה בהם מעשה המאמת ויוקיים הנאמר להם ועל דבר דוד אמרו במכילתא תני בשם ר' נתן ד' אריות וג' דובים הכה דוד באותו היום דכתיב גם את הארי ארי הארי ואת הארי דוב הדוב וגם הדוב ומי פתי ילבט בראותו שהכה ד' אריות וג' דובים ולא יתן את לבו כי יוכל להכות עם רב גם מרדכי בראותו כי נלקחה אסתר בית המלכות ותשא חסד לפניו מכל בנות שרי עם הפרתמים ושרי המדינות בודאי יפנה לבבו לאמר הלא דבר הוא, מה שאין כן ביעקב ומשה כי הם דברים בלבד ומי בעל דברים יגש עליהם למשפט עשה כי כן דברת ותשובתו בצדו מידך היתה זאת אליך כי נתלכלכתי בטומאה כ"ש דבר מרע"ה אחר שידענו היותו רחום וחנון ונחם על הרעה, ד' במ"ש טענת יעקב והתלותו למה לא אמר טענת מרע"ה והתלותו.

16 והנראה כי מה שאלו חשו ואלו לא חשו לא לחשבם דבר תהיה הכוונה פוסלת בו חלילה ולא זאת כיונתם ז"ל במאמר הזה, אבל הענין הוא כי לא שתו לבם לדבריו ית' לדקדק בהם כהוגן כי כשאמר לו הוא ית' והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך היה לו לחוש ולחשוב כי תבא עליו צרה אחרי שנאמר לו ושמרתיך אלמא בעי שימור וכתיב תהלים קכ"א ז' ה' ישמרך מכל רע והוא לא חשש ולא דקדק בו עד שכשראה עצמו בצער אמר שמא כשהייתי בבית לבן וכו' והיה לו לזכור כי כבר הודיעו זה טרם בואו שמה. ומ"ש אדם שהבטיחו הב"ה היה מפחד הוא ראיה לנאמר שענין ושמרתיך הוא בשורת צרה כי אם היתה הבטחה כפשטה אדם שהבטיחו הב"ה היה מפחד והוי כלא מאמין בדבריו ית' חלילה, אלא אמר שמא כשהייתי בבית לבן וכו' ואם הי' חושש ומדקדק בדבריו ית' היה לו לחשוב כשראה עצמו בצרה הוא הדבר אשר דבר ה' לאמר ושמרתיך שעתידה צרה זו לבא עלי והבטיחני שאנצל ממנה והוא ע"ה חשב כי כל הדרכים בחזקת סכנה הם כ"ש בצאתו מארץ ישראל לחוצה לארץ תחת רשות אחר כנודע לאשר עמדו בסוד ה' כי על כן פחד קראהו ורעדה בצאתו משם והוצרך להבטחה כמבואר אצלי במראה הסולם. פקח עיניך וראה כי לא תפשוהו רז"ל על ההבטחה שהובטח בבית לבן שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך ביען שם לא נאמר ושמרתיך והם ז"ל לא יתפשוהו בבלתי מאמין בהבטחה חלילה רק בבלתי חושש כאשר נאמרה לו הצרה, וזה יעידך על אמתת הנאמר וזהו שדקדק ולסוף ויירא יעקב כי לא היה לו ליירא לבסוף אלא מתחלה כאשר נאמר לו' האמנה ביען מההשתדלות אשר עשה יעקב בשליחות המלאכים נראה כי היה לבו חרד מאז דובר בו על הדבר דאם לא כן שליחות זה למה והיה לו ללכת בתומו נכון לבו בטוח לכן לא כתבו שמה ר' תנחומא וכתבו הנה, אמר משה בנו עם זה נתישבו הב' קושיות שלי כי ביען יראה שיעקב חשש לזה אמר המנין הראשון. ולזה הקדים אותם שחשו כי הם מבוארים. והוא אומרו זה אחד מארבעה צדיקי' כאלו אמר זה אחד מיוחד שבהם והוא מרע"ה כי כאשר נאמר לו ושים באזני יהושע לא חשש ולא דקדק כי זהו הוראה שהוא מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ כמו שלא חשש לדברי עצמו כאשר אמר תביאמו ותטעמו שהוציא עצמו וכללם. אמר משה בנו והוא עצמו אמר קודם בלשון תחנונים בי אדוני שלח נא ביד תשלח. ופרש"י אין סופי להכניסם לארץ. ועיין הרב המזרחי ז"ל שם ובפסוק תביאמו ותטעמו, ולכן שאל אחרי כן אעברה נא ואראה ואמר דמיתי שמא הותר הנדר ואם היה מדקדק בדברי ושים באזני יהושע היה יודע כי בטרם תחיל חיל לכן לא תביאו היה מבושר שהוא לא יבא שמה והוא ע"ה חשב שאחרי שאין זרעו של עשו נופל אלא ביד בניה של רחל כמו שנאמר וזה החילו יהושע לעשות בו נקמה כי ה' יגמור בעדו ועל ידו ולא חשב אל עקר הכוונה ואחר נדרים לבקר וז"ש ולבסוף היה מתחנן כי היה לו להתחנן בראשונה באמור לו ושים באזני יהושע אלא שלא חש, האמנה דוד תכף חשש ודקדק כי לא היה הענין ההוא מכוון לעצמו רק הוא אות וסימן לדבר גדול ממנו ולכן אמר גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם וביאורו אצלי כי האות הניתן יתחייב שיהיה הדבר אשר עליו נתן האות גדול מהאות בעצמו וזה לך האות דבריו ית' למרע"ה שם ד' ב' מה זה בידך וגו' הבא נא ידך בחיקך וגו' אשר הענין בהם לפי פשטן כי כמו שהמטה הזה ברצונו ית' שב לנחש וברגע קטן שב לנחש למט' כן הענין בפרע' כי הגדול' והממשל' הזאת מאתו ית' באה על הכוונה השנית כענין היו צריה לראש כל מי שמיצר לישראל נעשה ראש כדאיתא בגמ' גיטין פ"ג ובידו ית' ליטלה ממנו אחרי שהוא עזר לרעה ואם יש איזו טומאה בעם ישראל כנודע מדברי הנביא יחזקאל יחזקאל כ' י"ג ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו וגו' וימרו בי בית ישראל וגו' הנה הוא יתברך רופא כל בשר מחץ מכתם ירפא ומחטאתם יטהרם כהטהר יד משה, וידוע הוא כי הכנעת פרעה התנין הגדול גדול מהכנעת נחש אחד ומה גם בהיותו יסודו עץ אחד, ויותר גדול הוא הטהר ששים רבוא מחטאי' גדולים מהטהר יד מרע"ה, ומכל זה באנו אל מה שכוונו אליו כי הדבר אשר נתן עליו האות יתחייב שיהיה יותר גדול מהאות עצמו ולכן אמר גם את הארי וגו' כלומר כי לא היה מחשיב נצחון הפלשתי הערל הזה לדבר גדול כי כפי האות הנתן לו שהכה ד' אריות וג' דובים בהעריך ערמימות בן אדם לחיות ההנה היה צריך שיהיו מאה כמוהו לשיהיה הדבר גדול האות מהמורה עליו והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם ואף אם יהיה כאחד מהם מה גדולה היא זאת והנה ק"ו זה גדלוהו רז"ל במכילתא אמרו שם דוד נתן לו רמז וחש שנאמר גם את הארי גם הדוב וגו' וכי מה אני ספון שהכתי חיות רעות אלו אלא שלא עתיד ליארע לישראל דבר והם עתידים להנצל על ידי והדבר מבואר במעט עיון. וכמו כן דבר מרדכי תכף חשש כי לא היה דבר אסתר מכוון לעצמו רצוני לתת לה מעלה כי איננה מעלה היותה נבעלת לערל זה כי חרפה היא לה עד שלכן אמר לבסוף ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות וכמו שיבא בס"ד גם לא להורות שיהי' למרדכי מעלה על ידה להיותו אומן שלה כי אין זה מספיק לאשה צנועה אשר זה לה ע"ה שנה לא שזפתה עין והיותה נלקחה עתה בעל כרחו ובעל כרחה וכמו שקדמה צדקת כל הדברים האלה ובודאי כי לא על דבר זה היא לקיחתה בזרות הלזו והפלגה אהבתה אלא שעתיד דבר גדול שיארע לישראל ועתידים להנצל על ידה כי היא מופת לכל בית ישראל כי כמו שהיא נלקחה בעל כרחה אפשר קרוב לודאי שישלחוה מעל פני המלך ובהצר לה עלתה לגדולה כן עם בני ישראל מתוך צרה יהיה להם רוחה על ידה.